סיפור זה כמו עשרות סיפורים מתולדות המועדון יפורסם במסגרת "ספר המאה" שיראה אור בקרוב לציון מאה שנים להקמת קבוצת הכדורגל

אגדת האחים סימנדיריס, נפתחה בהחלטה של מהגר עבודה יווני שהגיע לחיפה המתפתחת של שנות ה-30 ובה נולדו לו שלושה בנים. בזמן שעבד לפרנסתו ברכבת, העבירו שלושת ילדיו את הזמן באימונים ובמשחקים במגרש הכדורגל הסמוך אל ביתם בשכונת קרית אליהו, איזור קופת חולים לין של היום. מהר מאוד הפכה שלישיית האחים הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי לעוגן מרכזי בהפועל חיפה, והם אלה שהובילו אותה לצמרת הכדורגל הישראלי במחצית השנייה של שנות ה-50. זהו סיפורם של האחים מיכאליס, לולי ויאנגו סימנדיריס – אגדה שהיתה באמת.

מאת נועם רגב

הסימנדיריסים

שלושת האחים סימנדיריס, יוונים מסלוניקי, הם בנים להורים שעלו לישראל והיו אזרחים ישראלים. משפחת סימנדיריס התגוררה בצמוד למושבה הגרמנית ולמגרש של הפועל חיפה. האח הבכור מיכאל היה הראשון שתפס את עמדת הבלם בקבוצה הבוגרת בשנת 1953. בהמשך הצטרפו שני אחיו, והפועל חיפה רשמה הישג היסטורי כאשר לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי שיחקו שלושה אחים יחד בהרכב.

לירן, ניב וירין סרדל היו אחים ששיחקו בהפועל חיפה כעבור 70 שנה, אבל לא עשו זאת בו זמנית.

יאנגו סימנדיריס, נולד בחיפה ב-1940, שיחק בהפועל חיפה בשנות ה-50 וה-60 ונפטר ב-2007 בגיל 67 באתונה. ב-1956 זכה באליפות הנוער עם המאמן דוד שווייצר ז"ל. בגיל 17 שיחק כמגן ימני בבוגרים האדומים לצד שני אחיו, מיכאליס ולולי. משחק הבכורה שלו בבוגרים נערך בשנת 1957 בדרבי החיפאי.

יאנגו שיחק כמגן ימני עם החולצה מספר 2 ובאותן השנים נחשב למגן הימני הכי טוב בארץ. מגן התקפי שנע ללא הפסקה לאורך הקו. הוא ניחן במהירות פנטסטית, ביכולת להתמקם בצורה חכמה ובבעיטה חזקה מאוד.

אחיו, מיכאליס סימנדיריס, שהוביל את הקבוצה למעמד גמר הגביע ב-1958, היה בחור יפה וגבוה שנישא למלכת יופי חיפאית בשם מריקה. יאנגו ואחיו מיכאליס שותפו בקבוצה שהעפילה לראשונה בתולדותיה לגמר גביע המדינה וזכתה בסגנות האליפות.

ב-1960, היה יאנגו לגורם החשוב ביותר בריצה של הפועל חיפה לצמרת, אם כי היא מעולם לא התקרבה מספיק לכדי סיכוי ממשי לזכות באליפות. בד בבד הוזמן לשחק במדי נבחרת ישראל ושותף במשחק התיקו מול פולין. אחיו של סימנדיריס, לעומתו, לא הסכים לוותר על אזרחותו היוונית ובשל כך לא ניתן היה לשתפו במשחק נבחרת רשמי.

המשחק האחרון של האחים סימנדיריס בהפועל חיפה נערך ב-1961, כשהקבוצה ניצחה במשחק סיום העונה את מכבי תל אביב ובכך גרמה לה לאבד אליפות לטובת הפועל פתח תקווה.

יאנגו קיבל הצעה כספית מפתה מקבוצות הצמרת בליגה היוונית, חתם באחת מהן ועזב. הוא סיים את הקריירה ביוון וזכה עם לאריסה בשתי אליפויות, ובמדי נבחרת יוון אף רשם הופעה בודדת. את שנותיו האחרונות העביר כנהג מונית ברחבי אתונה.

הכל נשאר במשפחה

"חיפה בתקופת המנדט זכתה לרוח גבית מהשלטון הבריטי, שראה בה נקודת אחיזה חשובה בדרך ל'יהלום שבכתר' – הודו", מסביר פרופ' יוסי בן ארצי מאוניברסיטת חיפה, היסטוריון וחוקר בולט של תולדות העיר חיפה. "לצד המשך פיתוח תחנת הרכבת (תחנת רכבת מזרח הסמוכה לכיכר פייסל) שהוקמה בראשית המאה ה-20 על ידי השלטון העותומני, הקימו הבריטים בשנות ה-30 את נמל חיפה ובתי הזיקוק. חיפה הפכה למוקד משיכה לעולים חדשים ולמחפשי עבודה, ואוכלוסיית העיר הכפילה את עצמה מדי מספר שנים".

חיפה התפתחה בקצב מואץ והיה צורך בידיים עובדות. לעיר זרמו עולים יהודים, בעיקר מאירופה, ערבים מארץ ישראל, מהגרי עבודה מאיזור החוראן בסוריה ומהגרי עבודה ממדינות אירופה כמו משפחת סימנדיריס, שהגיעה מיוון. המשפחה התגוררה באיזור המושבה בגרמנית, לא הרחק מ"משולש המגרשים" של הפועל, מכבי והכח חיפה בקרית אליהו.

יואב כץ, הבעלים של הפועל חיפה שגדל בשכונת בת גלים והיה נער צעיר באותה תקופה, מספר: "בשנות ה-50, רוב השחקנים הגיעו לכדורגל מהשכונות בעיר התחתית – בת גלים, קרית אליעזר והמושבה הגרמנית. קשה היה למצוא שחקנים מהדר או מהכרמל. חיפה היא עיר הררית, לכן לא היו מגרשי כדורגל על הכרמל ולא היה איפה להתאמן שם".

מכל מקום, מיכאליס-מיכאל (1936), לולי-עמנואל (1938) ויאנגו-יעקב (1940) החלו לשחק בקבוצת הנוער של הפועל חיפה ועד מהרה הוקפצו לקבוצה הבוגרת במסגרת חילופי משמרות, לאחר שדור "קבוצת הפליטים", קבוצה שהורכבה ברובה משורדי שואה, התבגר.

מיכאליס היה הראשון שעשה זאת ב-1954. הוא לבש את החולצה מספר 5 ושיחק בעמדת הבלם, לולי, שהיה מספר 8, שימש קשר ימני. שלושתם היו שותפים באחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון תחת המאמן-שחקן זלטקו ("ציק") צ'ייקובסקי שזכתה בגביע העשור ב-1958, דורגה במקומות השני והשלישי בעונות שלאחר מכן וסיימה כפיינליסטית הגביע ב-1958.

על מיכאליס סיפר הבלם והמאמן אורי ויינברג ז"ל, ששיחק בהפועל חיפה באותה התקופה, לעיתונאי אשר גולדברג ("הארץ", 2002): "מיכאליס היה בלם אלגנטי עם תנועה מלהיבה. הוא היה בחור יפה תואר שהתחתן עם מלכת יופי חיפאית ששמה מריקה".

שייע גלזר, מגדולי החלוצים בישראל  בכל הזמנים שהריח מקרוב את הזיעה של יאנגו, סיפר לאשר גולדברג: "אין ספק שהוא היה המגן הטוב ביותר של סוף שנות ה-50. כדורגלן כמו קפיץ שעלה וירד כמו רוח. היתה לו מהירות פנטסטית, מיקום מצוין ובעיטה חזקה".

רפי לוי, חלוץ מכבי תל אביב אז, נזכר כי "במחזור האחרון של עונת 1959 הובלנו את הטבלה ביתרון נקודה על הפועל פתח תקוה. שיחקנו במגרש המכבייה נגד הפועל חיפה. תיקו הספיק לנו לזכות באליפות. לפני המשחק ניגש אליי צ'ייקובסקי ואמר לי שמשימת השמירה עליי היא של יאנגו, ולכן אין סיכוי שננצח ונזכה באליפות. יאנגו לא נתן לי לגעת בכדור, הם הובילו 0:2, ורק בדקה ה-90 הוא עזב אותי לכבוש שער כבוד. איבדנו את האליפות להפועל פתח תקווה, ירדתי בבכי לחדר ההלבשה".

הזימון לנבחרת ישראל לא איחר להגיע, ויאנגו לבש את המדים הלבנים-כחולים פעם אחת בלבד, במשחק ידידות מול פולין, לאחר שאביו ביקש ממנו לדחות זימונים נוספים להופעות רשמיות כדי שיוכל לשחק בעתיד בנבחרת יוון, מה שאכן קרה.

הקולות של פיראוס

בשלב הזה עמנואל עזב, וקבוצות יווניות החלו להופיע במסגרות אירופאיות ואותתו מרחוק לאחים המוכשרים. פטרוני הקבוצה – אבא חושי ראש העיר, יוסף אלמוגי וראשי מועצת פועלי חיפה – הבינו לאן נושבת הרוח ועשו הכל כדי להשאיר את "היהלומים היוונים" בקבוצה. מיכאליס ויאנגו התעקשו לחתום באולימפיאקוס פיראוס לאחר שצ'ייקובסקי הצליח לעכב את עזיבתו של יאנגו למשך עונה אחת נוספת. ב-1961 נפרדה הפועל חיפה סופית מהטריו היווני שלה.

לעומת מיכאליס, ששבר את הרגל אחרי שנה וחצי ופרש לעולם העסקים, יאנגו עשה קריירה מפוארת באולימפיאקוס והוא נחשב לאחת מאגדות מועדון הפאר היווני בשנות ה-60 עם 87 הופעות בהרכב. יאנגו זכה בגביע היווני ב-1963 עם אולימפיאקוס והיה שותף לניצחון הסנסציוני 0:1 על ברצלונה במשחק ידידות שנערך שנה קודם לכן באתונה. לאחר שעזב את אולימפיאקוס, שיחק גם באו.פי כרתים ובלאריסה.

הנבואה של אביו התגשמה – ויאנגו הגיע לנבחרת יוון (הופעה רשמית אחת מול אירלנד ב-1962, לצד משחקים במדי נבחרת יוון הצעירה) והוא אחד מארבעת השחקנים היחידים בתולדות הכדורגל היווני ששיחקו בשתי נבחרות.

"בחיפה היה יאנגו אחד מכוכבי הכדורגל בעיר. בפיראוס הוא אחד מהמלכים הבלתי מעורערים של הכדורגל היווני עם משכורת שיא של 1,600 לירות ובבעלותו בית חרושת למשקאות קרים שבו מועסק גם אחיו מיכאליס", כתב העיתונאי ש.אורן במדור הספורט של עיתון "חירות" ב-1962 לאחר שפגש את יאנגו ביוון. "לולי האח הצעיר משרת בצבא היווני ומבלה בסופי השבוע בביתה המרווח של המשפחה (ארבעה חדרים גדולים) כשאת שכר הדירה משלמת הנהלת קבוצת אולימפיאקוס".

לאחר שפרש ממשחק בראשית שנות ה-70 עבד יאנגו כנהג מונית, מיכאליס הפך לבעלים של חברת בנייה ופרש ולוליק עזב לדרום אפריקה, שיחק תקופה קצרה ופתח סופרמרקט ביוהנסבורג.

מיכאליס סיפר לעיתונאי אשר גולדברג ב-2002: "למה עזבנו את הארץ? זה פשוט מאוד. יום אחד קיבלנו הצעה כספית מפתה מאוד מאולימפיאקוס. אני הייתי בן 25, יאנגו היה בן 21. נסענו לאולימפיאקוס וקיבלנו הרבה כסף. אני שיחקתי שם שנתיים וחצי ונאלצתי לפרוש בגלל ששברתי את הרגל. חוץ מזה גם לא הייתי השחקן הבכיר במועדון. מי שכן עשה קריירה היה יאנגו. הוא שיחק עד סוף 69' באולימפיאקוס וביותר מעשרה משחקים בנבחרת הלאומית של יוון. יאנגו היה באמת שחקן גדול שהשקיע את כל חייו בכדורגל".

שלושת האחים סימנדריס הלכו לעולמם, אבל לנצח ייזכרו כאגדות הפועל חיפה.

נציג נוסף לעדה היוונית האורתודוקסית בהפועל חיפה היה ליאון קיוביק, קרוב משפחה של הסימנדיריסים ומגן שמאלי אדיר. ליאונידס-ליאון נחשב לאחד מהמגינים השמאליים הגדולים בהיסטוריה של הפועל חיפה, שבה שיחק בשנים 1966-1960, וזכה במסגרתה בשני גביעי המדינה הראשונים.

ב-1964 היה מועמד להצטרף לאולימפיאקוס ולשתף פעולה עם יאנגו, על רקע סיכסוך עם הנהלת הפועל חיפה שלבסוף טירפדה את המעבר. בשלהי הקריירה שלו שיחק קיוביק בדרום אפריקה שבה גם נפטר ב-1978, בגיל 36, בעקבות תאונת דרכים קשה.

בתמונה הראשית האחים סימנדיריס